האם יש סיבה לחיות אם בסוף מתים?

האם יש בכלל סיבה לקיום אם בסופו של דבר אנחנו מתים? זו שאלה שאליעד מנסה לפרק בהרצאה. השאלה מתחילה במחשבה על מוות: אם בסוף כולם מתים, למה בכלל להתאמץ, ללמוד, לעבוד, או לנסות להשיג דברים בחיים? אליעד מסביר שהשאלה הזו נפוצה ומופיעה במגוון צורות, אצל אנשים דתיים וחילוניים כאחד. הוא מביא דוגמה של רב שאומר: "לא יכול להיות שאני סתם חי, עובד ומתאמץ, ובסוף הכל נגמר. חייב להיות המשך או סיבה גדולה יותר." הרעיון מאחורי זה הוא התחושה שאי אפשר לקבל שהקיום חסר משמעות ושכל המאמץ הוא לשווא.

האם התודעה ממשיכה להתקיים לאחר המוות?

אליעד מסביר את רעיון הנצחיות של התודעה דרך דוגמאות פשוטות. הוא טוען שהמהות של הקיום היא תמיד קיימת ואינה יכולה להיעלם באמת. הוא נותן דוגמה פשוטה: אם מישהו חולם חלום ובחלום יש דמויות שונות, אז ברגע שהחולם מתעורר, כל הדמויות שבחלום מתאחדות בחזרה לתוך התודעה של האדם שחולם. הדמויות בחלום לא באמת נעלמות, אלא חוזרות למצב תודעתי אחר. כך גם התודעה של האדם: היא לעולם לא נעלמת לגמרי, אלא רק משנה צורה. אפילו אם הגוף מתפורר, התודעה או מה שמייצג את המהות של האדם נשאר תמיד במציאות בדרך כזו או אחרת.

מה קורה לתודעה כשאנחנו מתים?

כדי להסביר את הטענה שהתודעה תמיד קיימת, אליעד משתמש בדוגמה נוספת: אם יחתכו לאדם את היד, האם הוא יפסיק להתקיים? ברור שלא. אם יחתכו גם את הרגל, האם הוא יפסיק להיות קיים? שוב, לא. אפילו אם נשרוף את כל הגוף, החומר שממנו האדם היה עשוי עדיין קיים בעולם, רק בצורה אחרת. באותו אופן, התודעה שלנו היא דבר שאינו פיזי, ולכן גם אינה יכולה להיעלם לחלוטין. היא ממשיכה להתקיים בצורה אחרת, שאולי איננו יכולים לזהות בקלות.

האם תחושת האני נשארת לאחר המוות?

אליעד מחדד עוד יותר את הנושא ושואל: האם לאחר שהגוף כבר איננו, עדיין קיימת תחושת "אני"? האם עדיין יש משהו שיכול לומר "אני קיים"? הוא מסביר שיש שתי אפשרויות:

1. שהתחושה של "אני קיים" נשארת, אבל ללא גוף וללא תפיסת זמן ומקום ברורה.
2. שהתחושה של "אני קיים" נעלמת לחלוטין ומתאחדת בחזרה אל המקור, כמו דמויות שמתאחדות אל החולם אחרי שהחלום נגמר.

בשני המקרים, לטענת אליעד, לא מתקבלת תשובה חד משמעית, אך התודעה עצמה לא באמת נעלמת לעולם.

למה לחיות אם אין משמעות ברורה לקיום?

אליעד עובר לשאלה נוספת ומשמעותית מאוד: למה להמשיך לחיות, למה בכלל לרצות משהו אם אנחנו חלק ממציאות שאין לה סיבה ברורה? התשובה שאליעד מציע היא שהמציאות עצמה לא חייבת סיבה כדי לרצות משהו או כדי ליצור משהו. הוא מסביר שהרצון של האדם להתאמץ, להשיג ולהתקדם הוא לא בהכרח למען תכלית מסוימת אלא פשוט כי "ככה הוא רוצה". אליעד טוען שאפשר לראות את זה אפילו אצל ילדים: ילד יכול לרצות לשבור משהו או לעשות משהו שאין בו היגיון, אבל הוא עושה את זה כי כך הוא רוצה. המציאות פועלת בדיוק אותו דבר. היא עושה דברים פשוט כי היא רוצה אותם, גם אם זה נראה חסר היגיון או חסר תכלית.

מה הטעם בקיום...